חודש אוגוסט "השחור", מבחינת האלימות ב-2009. אלימות בבתי ספר, במקומות בילוי, בטיילת, בכבישים, בספורט, פוליטיקה, בתוך המשפחה, התעללות בילדים. תשדירי שירות, חלקם מלאים באלימות ומעודדים אותה. ואל תשכחו - יש גם אלימות מילולית - בתקשורת. אז מה הפלא? דודו טופז ז"ל - ביצע "חרקירי" כמוצא של כבוד. הצעתי - פחות וועדות יותר מעשים. הפרסום בעיתון השבדי - לא מספר את כל האמת (ראה בהערות).
תודה מיוחדת לעיתונאי "מעריב" בן-דרור ימיני על מלחמתו באנטישמיות.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
חודש אוגוסט 2009 ירשם ללא ספק כאחד האלימים ואכזריים ביותר בשנים האחרונות. החל מתקיפות, בריונות, אונס, רצח, פגיעה אכזרית בילדים, חסרי יש"ע, הרעבה, הלקאה, מניעת טיפולים רפואיים עד יחסי מין עם ילדים - הם חלק משגרת חיינו, בשנה האחרונה.
ואל תגידו שהדברים קורים בגלל החום, הלחות וחוסר מעש.
והדברים קורים - בגלל שאנחנו חברה אלימה, שחייה בתקופה אלימה וחלק מהאזרחים התרגלו, שניתן להשיג ולהתקדם באמצעות אלימות - לא תמיד פיזית, לפעמים בדיבורים או יחסי ציבור אלימים ותוקפניים.
כאשר תשדירי שירות - לקידום מוצרים שונים מתחילים בצרחות, בצעקות ובהתפעלות מלווה בהיסטריה, בדחיפות, מרות קלות ונפילות, כאילו מבוימות ומצחיקות. מה שנשאר מהם בתת ההכרה - זה האלימות.
כאשר רואים דיונים בכנסת בוועדות - מלוות בצעקות, קללות, אי מתן זכות דיבור, מה ששוקע בתודעה - זה אלימות.
כאשר בתכניות טלויזיה - כמו מועצת החכמים פוליטיקה ואחרים - רואים תרבות ויכוח של צעקות, קללות, תוך הטחת עלבונות אישיים, מה שניתן להישקל מכך - שכדי שקולך ודעותיך ישמעו - צריך אלימות.
כאשר בבתי ספר - הורים מאכזבים או מתוסכלים או סתם עצבניים, תוקפים מורים, מנהלי בתי ספר, בכיתות, ולא נענשים חמורות ע"י מערכת המשפט - המסקנה אלימות משתלמת.
כאשר אין ביטחון לילדים בחצר בתי הספר, תלמידים עם אקדחים, סכינים, זה מסוכן, אלים ונותן דוגמא רעה.
כאשר מערכת המשפט מגלה חוסר עקביות וזילות בחיי אדם בכבישים, בתאונות קטלניות ע"י הטלת עונשים מגוחכים על גרימת מוות ברשלנות, בצורת עבודות שירות במקום מאסר לתקופות ארוכות + שלילת רישיון, במקרים החמורים, בהם היתה רשלנות רבה - זה לא מרתיע.
כאשר קצין משטרה בכיר - מצהיר בטלויזיה לאחר הרצח, בירושלים בארמון הנציב, של בעלת הבית ע"י הדייר שסירב לפנות את הדירה, ואומר: שתלונות הדיירים על התנהלותו ואיומיו, לא בבחינת סימנים על מסוכנתו אלא סכסוך שכנים שגרתי - זה אבסורד, זה מגוחך.
כאשר מתברר שלאותו בחור, שכנראה סובל ממחלת נפש (פיצות אישיות סכיזופרני) כהגדרת אחד הפסיכיאטרים, יש תיקי אלימות קודמים, לרבות משפטים על אלימות, והמשטרה מתייחסת לכך כאל סכסוך שכנים, מה הפלא? שהתוצאה הכואבת והטרגית היא רצח אשה חפה בצורה אכזרית ומיותרת.
ללא ספק, יש לאווירה הציבורית המתלהמת הפיזית, התוקפנית, הן בחיי היום יום והן בחיינו הציבוריים, השפעה לא מבוטלת על ההתנהגות שלנו בחיים היום יום. התנהגות המבוגרים מחלחלת גם כלפי מטה אל הילדים הגדולים והקטנים יותר. במגרשי הכדורגל, במאבק בין תומכי קבוצת בית"ר מול מכבי או הפועל - יש שפע של כוחנות, אלימות מילולית ופיזית ממש.
יתירה מזאת, בתוך הקבוצות עצמן אנו עדים להתלהמות, תקיפה פיזית, השמצות קללות וגידופים כלפי המאמן, השחקנים ובעלי הקבוצות, ומאחר והספורט הוא מאד פופולארי ורבים צופים בו וביניהם גם בני נוער - יש השפעה ישירה או עקיפה אפילו תת מודעת להתנהגות אותה מחכים בחיי היום יום.
להזכיר לקוראים את המקרים בהם נפגעו ואף נרצחו אזרחים תמימים רק בשל העובדה שהעירו לנהג פראי על דרך הנהיגה, או עקיפה מסוכנת. כך היה המקרה ביפו, כך היה המקרה בנתניה בה נרצח אדם בריב על מקום חניה, כך היה המקרה בו נרצח אדם צעיר בחוף הים בחיפה בשל ריב כלבים, שלא להזכיר את שירת האוהדים בהיכלי הספורט, על שריפה, שואה, ומוות לעסקנים/מאמנים ואחרים.
אנו קוראים על כמעט רצח, דקירות פגיעות בכל סוף שבוע, בבילויים, בבארים, פאבים, בכניסה, בשירותים או כתוצאה משיחה או שאלה לנערה הלא מתאימה.
ומה עושה התקשורת? בנוסף לתפקידה העיקרי להביא, לסקר ולדווח על האירועים, בזמן אמת אותם היא עושה בנאמנות, היא גם חוטאת לפעמים, בפרשנות לא נכונה ובהעמדת האירוע באור לא נכון.
לדוגמא: כאשר מועצת יש"ע - מארגנת מצבע ארצי של "עוצרים וחושבים" נגד ההתנתקות, וצובעים גשרים, צמתים וצידי כבישים בכתום - התוצאה התקשורתית בטלויזיה, רדיו ועיתונות - היא אכזבה כללית וכשלון טוטאלי. וכל זאת למה? כי האירועים עברו ללא אלימות, ללא חסימת כבישים, התפרעויות והתנגשות עם המשטרה והנהגים.
הדיווחים בזמן אמת, והפרשנות שבאה בעקבותיה - דיברו על כשלון המבצע, במקום לשבח את המארגנים, שהרימו מבצע ארצי מבלי לגרום לעצירת התנועה בלי אלימות מילולית או פיזית ובלי נפגעים.
התקשורת, לא פרגנה למארגנים - כי דם ותמרות עשן - זה מצטלם טוב, זה סיפור טוב, זה דיווח עם "אקשן", ואם זה גם צבוע בקצת דם ואלימות, זה כבר כיסוי עיתונאי מעולה ישירות מהשטח.
כלומר: במילים פשוטות, ניתן גם לפרש התנהגות נורמטיבית, כלא משיגה את המטרה ובכך מעודדת למעשה את המסקנה, כי רק בכוח ניתן להשיג הישגים. דוגמא נוספת בולטת, בה יש לתקשורת השפעה מכרעת, הם תשדירי השירות, התוקפניים, פיזיים ואפילו אלימים.
לדוגמא: ילד נוסע על אופניים ומחלק עיתונים, מקבל העיתון זורק אותו חזרה לראשו של הילד שנופל מהאופניים - מה המסקנה?
מה אנו צריכים ללמוד מהתשדיר האלים הזה - אי אפשר להשיג את המסר בדרכים אחרות?
דוגמא נוספת: בחורה טועמת גבינה/מיונז מופחת קלוריות תוך כדי כך, היא דוחפת את הבחור שחוזרת מיד חבושה וחבולה לדוכן. מה צריכים ללמוד מכך? שהגבינה טעימה, שפחות קלוריות זה יותר אלימות - תחליטו אתם.
או הפרסומת האלימה והמפחידה של בנק לאומי - עם השחקנית קרן מור, בה בהינף חרב יפנית ענקית, מחלקים כד לשלושה חלקים, תוך הבעת פלצות מהשחקנית כשהמסר הוא שניתן לחלק את התשלום לשלושה חלקים - נו באמת?
ומה הפתרון אתם שואלים. תחילה התשובות הקלאסיות השבלוניות של כל הזמנים - חינוך, חינוך, חינוך.
זה נכון, אך לא מספיק. בנוסף לשילוב של כל האלמנטים שהמומחים טוענים שעלינו לעשות כולל בקרה ופיקוח יותר על הטלויזיה, השידורים התשדירים, יש מקום לחזור לשיטה "הפרימיטיבית" של שכר ועונש. עונשים קשים, תגובה מהירה ומיידית של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט לתופעת האלימות וספחיה. זה אומר, שיפוט מהיר, ענישה, הרתעה ופגיעה בזכויות עתידיות, שיש לרישום פלילי בחייו של אזרח. בקיצור, פחות וועדות - יותר מעשים.
האירועים סביב הבדרן דודו טופז ז"ל:
חלק מהמרואיינים בפרשה, החל מסנגוריו, קרוביו ומשפחתו - הפנו אצבע מאשימה כלפי התקשורת, עיתונות, עיתונאים וכתבים שירפו עליו בצורה גסה, תוקפנית, ללא רחמים והתחשבות.
ובכן, צריך להפריד בין דיווח, סיקור עיתונאי לבין פרשנות אישית מרחיקת לכת.
אין ספק - שהתקשורת היתה חייבת לתת משקל רב לאירועים על רקע האישים המעורבים והתוצאות הקשות של המעשה.
אין ספק - שבהיות מעורבים בפרשה, אנשים מפורסמים, אנשי תקשורת ובידור והמעשים החריגים, האיומים והתוצאות הקשות - הדיווח והגילויים, דרשו הסבר והציבור רצה לדעת מה שיותר ומהר.
יחד עם זאת - היתה התלהבות והתלהמות תקשורתית לא מבוקרת ולא מידתית לטעמי וניתן היה לשמור על הסיפור בכללותו במסגרות פחות רעשניות ואלימות.
שירות בתי הסוהר:
הטעות של שב"ס ויותר מכך המחלקה הסוציאלית והפסיכיאטרים, שהיו צריכים לטפל בטופז וללוותו - כשלו בכך שלאחר בדיקה קצרה, לא מחייבת, לא מעמיקה, החזירו אותו למסגרת של בית סוהר על כל כלליו ודקדוקיו הנוקשים.
הטעות של אנשי המקצוע נבעה לדעתי מהעובדה שהתייחסו אל טופז, לאחר טיפול קצר + כדורים, כאל אסיר רגיל, בזמן שהוא היה אסיר חולה.
ספק אם טופז היה צריך להיות בכלא, בתא רגיל, עם אנשים שמסוכנתם לעצמם גבוהה עם פיקוח מצלמות טלויזיה, ולא בבית חולים פסיכיאטרי להשגחה, טיפול והכוונה.
וראה אם הרופאים, אישרו את שהותו באותו תא - למה לא גילו יותר רגישות לגביו, כשידעו שהוא פגוע, פצוע נפשית, מיואש, מתוסכל ומרגיש עצמו נבגד ע"י החברה, החברים ואין לו לאן ללכת או לחזור.
שלא תהיה אי הבנה - טופז עשה דברים מזעזעים והוא היה בר ענישה וצפוי לעונש כבד. אבל להושיבו בצינוק, על ראיון לעיתון או למנוע ביקור הילדים, לקראת החגים, היה אכזרי בנסיבות. להוביל אותו - באזיקי ידיים ורגליים, ולצלם אותם בכוונה, בתצלומי תקריב, היה מיותר ואכזרי.
גם זאת אלימות תקשורתית - באי התחשבות במשפחתו, בילדיו הקטינים ובמעריציו ואלה שעשה להם טוב, עזר להם וחילק להם מתנות, אפילו שזה היה למען הרייטינג והפרסום.
טופז ז"ל - היה דמות של ליצן טרגי, עם סממנים של גיבור מהטרגדיה היוונית.
מיד עם מעצרו והודאתו במעשים הקשים, שיערתי שהוא יתאבד, בשל האגו, הכבוד ומעמדו שהושפל עד עפר.
ניסיון ההתאבדות הראשון התפרש כמניפולציה להקלה בעונש, ולא כזעקה לעזרה. מילא, התקשורת, חלק מהציבור אבל איפה היו אנשי המקצוע? ומה הם אומרים היום?
דודו טופז ז"ל - התאבד כמוצא של כבוד, בכוח הסמוראיים או אנשי הכבוד שהניחו אקדח על שולחנם בשל כשל בתפקיד. טופז - חי באשליה בעולם דמיוני, רוב חיו המקצועיים, ומת כאדם שרצה לשמור על יתרת הכבוד והזהות העצמית שעוד נשארה לו.
נקודות למחשבה והרהורים:
1. עלילת דת מודרנית בשיטת איקאה:
א. עיתון שבדי, פרסם תחקיר במימון וגיבוי משרד החוץ השבדי, שחיילי צה"ל שדדו איברים של פלסטינים, במבצע "עופרת יצוקה", לצורך השתלות וסחר באיברים.
ב. העיתון השבדי לא סיפר את כל האמת, ושכח לציין כי היו צוותים מיוחדים שאספו דם פלסטיני במיכלים לקראת פסח - ואפיית מצות.
ג. העיתון שכח לספר כי היו צוותים שחטפו פלסטינים הלבישו אותם במדי צה"ל, ושלחו אותם להילחם בחמאס כדי לחסוך בחיי אדם.
ד. יהיו עוד סיפורים שיפורסמו לקראת פסח בעידוד משרד החוץ השבדי, שונאי ישראל ומספר יהודים מומרים, כולל אקדמאים ופרופסורים בארץ (דוקטור ניב גורדון מאוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע) ובחו"ל ביניהם אזרחי ישראל המפרסמים דברי הסתה בעיתונות חו"ל.
ה. אורי דיוויס אקדמאי יהודי מומר, נבחר לפרלמנט של פת'ח בכנס בבית לחם. יש מספר עיתונאים ואנשי ציבור בארץ שמייצגים את פת'ח מישראל, לא מפתיע.
ו. משרד החוץ והממשל השבדי מסרבים להתנצל ולגנות, יש להם סיפור טוב, וישראל רוצה להרוס להם אותו.
ז. נראה אותם גיבורים מפיצים עלילת דם על המוסלמים.
ח. תודה מיוחדת לעיתונאי בן-דרור ימיני מ"מעריב" שנלחם רבות, כמעט יחידי, מול האנטישמיות הצבועה האוניברסאלית בארץ ובחו"ל.
ט. התגובה הציבורית המומלצת - החרמת שבדיה על מנהיגיה, מוצריה (מכוניות + איקאה) והתיירות.
